רוני בת ה-12, ילדה חברותית ומלאת חיים. כשהתחילה את בית הספר חלמה בשיעורים והתקשתה לעמוד בקצב הכיתה. ביה"ס המליץ על אבחון, אך המשפחה סירבה והתייחסה להמלצה כאל התנערות של בית הספר. בכיתה ג', הוריה נפרדו ומצבה בביה"ס החריף. בכיתה ו' אובחנה ובשלב זה מורתה חסרת האונים פנתה לפסיכולוגית של בית הספר .

המורה: אני לא יודעת מה לעשות עם רוני? היא ממש ירדה מהפסים. היא ממש חוצפנית.
הפסיכולוגית: מה קרה?
המורה: היא לא יושבת לרגע, לא מסיימת אף תרגיל.
הפסיכולוגית: היא תזזיתית?
המורה: כן, היא כל הזמן מדברת וזזה.
הפסיכולוגית: אולי קשה לה להתרכז?
המורה: כן. היא מפריעה כל כך עד שהזזתי אותה, כפי שביקשו באבחון, לשורה הראשונה.
היא יושבת מול הלוח, מאחורי. ככה אני לא רואה אותה.
הפסיכולוגית: אז את לא רואה אותה?
נעמה המורה: לא.
הפסיכולוגית: היא אובחנה עם הפרעת קשב וריכוז?
המורה: ברור!
הפסיכולוגית: אז יש לה הפרעת קשב וריכוז.
המורה: אני יודעת מה זה הפרעת קשב וריכוז! אבל היא עושה רעש ללא הפסקה. זה לא יתכן. היא לא נרגעת לרגע. היא הורסת לי את הכיתה.
הפסיכולוגית: יש שיעור שהיא אוהבת?
המורה: לא יודעת.
הפסיכולוגית: יש משהו שהיא אוהבת?
המורה: לא יודעת, היא רק עושה רעש, היא מפגרת בחומר. אין לי מושג איך היא הגיעה לכאן.
פסיכולוגית: מה את אוהבת בה?
המורה: לא יודעת. גם הילדים לא אוהבים אותה. היא לא מסתדרת עם אף אחד ובבית שלה אין עם מי לדבר.

המקרה הוא להדגמה בלבד ולקוח ממצבים אליהם נחשפתי במשך השנים, במערכות ציבוריות שונות ובמערכת החינוך. הדמויות לא קשורות לבית ספר מסוים והסיפור הוא רק אמצעי להעלאת נושאים לדיון ולמציאת פתרונות

איפה הילד?
המקרה של רוני מבטא תסכול רב מערכתי בו רוני היא הקורבן המרכזי. רוני לא מובנת בבית, הוריה לא מעורבים, המערכת לא תומכת והמורה עומדת לבדה ללא כלים מול התלמידה. המורה מבינה שלרוני יש הפרעת קשב וריכוז היפראקטיבית, אך נראה שקיים פער בין התפיסה התיאורטית שלה לגבי הפרעת קשב וריכוז לבין הכלים שיש לה להתמודד עם התופעה בשטח. היינו, חוסר קשב, קושי להשלים משימות, מוסחות, פעילות יתר, התחצפויות, קושי באינטראקציות בין אישיות, קשיים בלמידה ואי השתתפות בלימודים או בפעולות חברתיות.

ישנם מורים במערכת החינוך המיוחד שלמדו את הנושא ומבינים אותו לעומק, ומורים אחרים שהרחיבו את ידיעותיהם בנושא זה או בנושאים אחרים כמו אספרגר, תאומים או ילדים מחוננים, אך באופן מערכתי מורה זו אינה המורה היחידה, שלא מקבלת תמיכה ומשאבים ולא יודעת כיצד להתמודד עם הקשיים מולם עומדת אותה תלמידה. משרד החינוך פועל להעברת תוכניות השתלמות וערכות למידה למורים בנושא הפרעת קשב וריכוז, אך הדרך ארוכה ובינתיים ילדים רבים יעברו בבית הספר הממלכתי ללא מענה ראוי. לכן, להורים שילדיהם נמצאים כעת במערכת ואין להם הזמן לחכות עד שמערכת החינוך תתעדכן, מומלץ להיות אחראים, לצבור ידע בתחום ולשתף פעולה עם המורים באופן פורה וחכם, כך שילדיכם יגיעו לתוצאות המירביות.
ד"ר שמחה צ'סנר, פסיכולוג קליני, במאמרו "הדרמה של הילד עם הפרעת קשב וריכוז" 2008 טוען שילדים עם הפרעת קשב וריכוז מאתגרים את המערכת הלימודית עקב העובדה שהם נולדים עם מזג נוירולוגי שאינו מותאם לסגנון ולקשב של הרבה כיתות לימוד. הם זקוקים לקצב מהיר של גירויים מהסביבה, הוראות ברורות ומוחשיות, והשמת גבולות ברורים מאוד, וכשמורה אינו קשוב לצרכים אלה הם אינם מקבלים סיפוק לצורכיהם. לכן, הורים ומורים הכירו את ילדיכם, השתמשו באנשי צוות מקצועיים על מנת להבין איך להציב לילדיכם גבולות ולהיות ברורים לגבי מה שאתם מצפים ולימדו מה יכול לעזור להם להתרכז: ציור, קימה, החלפת משימות כל 20 דקות, הרכבת מערכי שיעור מודולאריים, התאמת חוברת שתאפשר סיפוקים והצלחות, יצירת הזדמנויות מכוונות שיאפשרו לילד להיות פעיל פיזית בשיעור כמו לצאת מהכיתה להביא ציוד, לכתוב על הלוח כשהמטרה היא שזה לא יחווה כעונש, שזה יאפשר להוציא אנרגיה, לעודד קשב ולתת לילד תחושה שהוא חלק מהכיתה, שותף וחשוב.

הפרעת קשב וריכוז אינה התמודדות שצריך להתבייש בה. יש ילדים שזקוקים למשקפיים ויש ילדים כמו רוני הזקוקים לעזרים אחרים. ישנם אמצעים שעוזרים לריכוז משום שהם מצמצמים את הגירויים הסביבתיים, אולם לא תמיד על חשבון קשר עין עם המורה המאפשר לילד חיזוק והזמנה מחודשת לחזור ולהתרכז בשיעור ולא במחיר בידוד מוחלט מהכיתה, כפי שנעשה במקרה של רוני. המורה צריך להתייחס להמלצות האבחון אך לשקול את צעדיו לפי הצרכים הכלליים של הכיתה ולדינאמיקות החברתיות בתוכה. חשוב לשמור על כבודו של התלמיד וחשוב להבין שלילד עדיף לא להבין מה קורה בשיעור להתפרץ, להתחצף ולהיחשב כ"מגניב", מאשר שיצעקו עליו ושירגיש כלא מוצלח.

בימינו הסיכוי שיהיה למורה לפחות ילד אחד עם הפרעת קשב וריכוז גבוה, ולכן חשוב שכל ביה"ס ומוריו ימצאו את השיטות היעילות והמתאימות להם, ולאופיים על מנת להכיר את הילד ולהוציא את הטוב שבו. המערכת חייבת להתייעל אבל עוינות ואכזבה ממנה לא יעזרו ולכן על ההורה לעזור בכך.
כמורים, ערכו תצפיות על הילד. בדקו מה מעניין אותו? מה מסיח את דעתו? מה מעורר בו חרדה? מה מאפשר לו להתרכז? ומהן נטיותיו? על מנת להעניק לילדים למידה מפרה ומעצימה. ככלל, ילדים לא תמיד מגיבים ולומדים באופן שהיינו רוצים וכהורים, וכמחנכים מטרתנו להכיר ולהבין את הילד על מנת ליצור הנעה פנימית, רצון וחשק ללמוד.

כהורים, מומלץ להגיע אל בית הספר עם רצון לשיתוף פעולה שיניב רעיונות ודרכים לפתרון קשיים. ידע הקשור לייחודיותו של ילדיכם, אהבותיו, המוטיבציות שלו והיכרות ההורים עם הילד באופן שלא בא לידי ביטוי בבית הספר, עשויים לעזור למורים בדרכי התמודדותם עם ילדיכם. לטובת הילדים, עזרו למורים להבין את ילדיכם.
מניסיוני, במקרים רבים המורים רוצים לעזור, אך כמו ההורים גם הם מתקשים למצוא את הפתרון לבד. הניורולוג מרטין קוטצר, בספרו "לחיות בלי ברקסים" (2008) על הפרעת קשב וריכוז, מבין את תסכול ההורים ושואל הורים, ונראה לי שיכול להפנות שאלה זו גם למורים: מדוע אתם מצפים מילדכם להיות היחיד המשתדל ומצליח להפעיל שליטה עצמית? מדוע אתם מצפים מהיחיד שמוכר כסובל מלקות פיזיולוגית להישאר רגוע ולהיות היחידי העובד על המשימה? מה אתנו? אתם עלולים לענות: "טוב, אני כה המום ומתוח על ידי הסביבה שקשה להישאר בשליטה." ברוך הבא למועדון! זוהי החוויה שגם ילדך חווה. אתה לא תסכים שהוא ישתמש בתירוץ זה…
עימות וויכוחים של הורים ומורים עשויים לתת לילד תחושה שהוא אשם, שבית הספר וההורים לא יכולים להכיל אותו ובכך ליצור תחושה של ארעיות וחוסר שייכות. מפגשים קבועים בין ההורים והמורים, לא בשעות חירום ותוכנית עבודה משותפת עם זמנים קבועים, ומטרות ברורות וריאליות יאפשרו לתלמיד, לבית הספר ולהורים לתחושת סיפוק, גאווה והתקדמות.