תקציר שלבי התפתחות הציור על פי יהודה רימרמן בספרו "ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה" 1995

 1.5 – 4 שנים

השרבוט

תנועות שהולכות ומתעדנות עם התפתחותו של הילד. קווי השרבוט תחילה בלתי מכוונים וחסרי צורה לעיתים מכנה הילד את קשקושיו בשמות (מפני שראה שכך עושים המבוגרים) אך אין לו שליטה על תוצאות פעילויותיו. במשך הזמן הילד משרבט בתנועות מכוונות יותר תוך שכלול תנועת ידו וחזרה על תנועה קודמת עד שמגיעה לשליטה (חלוקת שטח תכנון ושיטה) לעבר ציור הדיוקן הראשון (ציור צורני). השרבוט נחשב ליסוד ראשוני בכתיבה וציור.  הטלת קווים וכתמים בהשפעת דחפים מוטורים, חלקם ספונטנים ומקצתם מודעים. בתחילה השרבוט מהווה פעילות מוטורית הגורמת לילד הנאה. בגיל 3 מצטרף לשרבוט הגורם הרצוני התיעודי וגוברת שאיפתו למצוא בפעילותו הגרפית ביטוי עצמי. השרבוט חשוב בהתפתחות של הילד, הוא מאמן את הזיכרון החזותי, את כושר החיקוי, מלמד להתמצא בעולם של קווים וצבעים ומשפר את ההתאמה בין היד לעין.

 4-5 שנים

השלב הטרום סכימאטי

ציון הציור בשם, ישנו מרחק רב בין העצמים והדמויות במציאות להמחשתם. שינוי כוונות הילד בעת הציור בהשפעת אסוציאציות שונות אופיינית בשלב זה. הקו הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה.

הסכימה

(הריכוז בציור נמוך (10-15 דקות) הילד למד את היסודות החשובים של הציור: קו ומעגל ומוכן לקראת הציור הצורני. לאחר ניסוי ואימון רב הוא יצייר דמות ראשונה: צרוף של מעגל וקווים ישרים מכוונים כלפי מטה – יצור אנושי.  דמות האדם היא הנושא הראשון והחשוב ביצירותיו. הסכימה הילדותית היא ציור מופשט, רישום ידיעות על העצם, על פי הזיכרון ולא תמונה ריאלית. אם ידיעותיו גדולות הוא מתאר אותן בכמה סכמות אם הן דלות הוא משתמש באותה סכמה. התיאור הסכמתי תובע שכל אובייקט יופיע בשלמותו ושכל מרכיביו יראו לעין.  שמירה על שלמות הדמות או העצם נובעים ממהותה של הסכימה, רישום ידיעות על האובייקט המתואר.  הדמות עירומה, כוללת הוספת בגדים, כשרואים את אברי המין. בשלב זה קיימת התייחסות לסדר וארגון במרחב בציור. בגיל 6 הדמויות והחפצים מתרכזים סביב קו הבסיס, לרוב בשוליים התחתונים של הדף. מגיל 7 הלך ופוחת תאור זה. את ראשית ההתייחסות למרחב יש לראות במתיחת קו האופק, בו מרחיק הילד את האדמה והרקע מן השוליים, זה יכול להגיע ל4 ספירות.  בין 6-9 היא נהפכת לדגם מגובש.

 9-11 שנים

הציור הטרום ריאליסטי

ילדים בשלב זה אינם מסתפקים בציור הסמכתי ומנסים לגלם את המציאות בסגנון ריאליסטי. מופיעות שתי מגמות: סכמאטית ומציאותית.  ילדים משתדלים לצייר את העולם כפי שהוא נראה, אך לא מוותרים לגמרי על העיצוב הסכמאטי המוכר.  ישנה חשיבות רבה ליחסים בין העצמים השונים.  תחילה הגודל יהיה ביחס למידת החשיבות שמיחס הילד לפרטים ולאחר מכן יתייחס אליהם בצורה אובייקטיבית ויגיע באורח טבעי לצורך בקביעת פרופורציה. בשלב זה הילד לא שומר על שלמות התיאור. שינוי בתפיסה המרחבית מאפשרת הבנת שקיפויות/ חלל/הסתרה של עצמים. הילד אינו מוותר על האינדיוידואלי והיחודי. ישנם ילדים החוזרים על דגם מסוים בלי להתקדם ולשכלל אותו – סטריאוטיפים כאלה עפ"י רוב משמעותיים ומחייבים אבחון קפדני. קשיים טכניים לעיתים גורמים לילד להעדיף לא לצייר דמות אדם.

 11-14 שנים ואילך

הציור הריאליסטי

כושר התפיסה מתפתח ואתה יכולת הראיה הריאלית. כושר ראיה חד חשוב להתפתחות הכושר הגראפי אך אינו זהה עמו. התמודדות על תיאור דברים כפי שהם קשה ומייגעת. הביקורת כלפי עצמם והחברה מאוד דקדקנית. על סף המעבר מציור הנוסחה לציור המציאותי נעצרת ההתקדמות הגראפית של רוב הילדים. יכולת הביטוי הגראפי אינו חופף לתפיסתו של הילד וידיעותיו והדבר גורם לו לאי נוחות ואכזבה.

 

 

 

מיכאל הגיע לטיפול כשהיה בן שש וחצי. במפגש הראשון לקח שלוש בובות, הושיב אותן על האסלה, צעק: "אתן מלוכלכות, עסוקות בפיפי שלכן. לכו מכאן!" וזרק את בית הבובות.

 שמות המטופלים דמיוניים ואין קשר בין הדוגמאות בכתבה למטופליי.

 

מה עושים בטיפול באמנות

בשונה מחוג לציור שם המטרה היא ללמוד לצייר ולשאוף לעבודות אסתטיות, בטיפול באמנות היצירה מהווה אמצעי לעיבוד תכנים והתמודדות רגשית. במפגש סיפר מיכאל, באופן דרמטי ובצורה עקיפה, על הקושי בחייו, על בושתו בנושא צרכיו ועל חששו שבגלל זה הוריו ירצו להיפטר ממנו.  במשחק, מיכאל לבובות לבטא את רגשותיו. הוא הושיב אותן במקום הקושי, בשירותים וגרם להן לדבר על התחושות הקשות שלהן.  עם הזמן, בהתערבות המטפל, הבובות החלו לשפר את דימויין העצמי ומצאו דברים חיוביים זו בזו.  באמנות, הוא החל לווסת את מצבי רוחו על ידי טכניקות יצירתיות מארגנות המאפשרות הוצאת אנרגיה ותסכול באופן חיובי. המשחק, המטאפורות והיצירתיות בטיפול באמנות אפשרו לו לבטא פחדים, קונפליקטים וקשיים בצורה עקיפה המאפשרת למטפל ולילד לטפל בהם.

הטיפול ושורשיו

טיפול באמנות הוא טיפול רגשי שמשלב יצירה אומנותית ופסיכולוגיה. הטיפול משתמש בתהליך היצירה כאמצעי לפתח, לשקם ולשמר את יכולות הנפש ולפיו עצם ההתנסות בתהליכי היצירה משנה הרגלים ודפוסי התנהגות, מפתח מודעות ומשפר את יכולת ההתמודדות של הפרט. לטיפול באמנות יש שורשים בתרבויות פרימיטיביות, אך הוא התפתח כתחום מקצועי במאה ה-20 כשאנשי מדע ותרבות החלו לעסוק בלא מודע ולזהות בציורים הספונטניים של מטופלים קשר בין יצירתיות וריפוי. היום, טיפול באמנות צבר תנופה רבה הן בארץ והן ברחבי העולם, וניתן למצוא טיפולים באמנות בבתי חולים, מרפאות, הוסטלים, גנים, בתי ספר, ארגוני רווחה וקליניקות פרטיות.  

ללא מילים

המטפל יצר קשר עם מיכאל, למד להכיר אותו ואת החוויות בחייו והתייחס באופן הטיפול לכלל ההתנהגות שלו בחדר הטיפולים, ביצירה ובקשר עמו. באמצעות היצירה עלו סוגיות בחייו של מיכאל בהם עסק באופן לא ישיר. ילדים רבים אינם מודעים למה שמפריע להם ולכן רוב הזמן כששואלים אותם: מה שלומך?  מה אתה מרגיש? הם עונים בתשובות קצרות שמשאירות מבוגרים מתוסכלים. באמנות יכול הילד להעביר את רגשותיו לקו, דמות או צורה, וכך לשתף את המטפל באופן, שלא יאיים או ילחיץ אותו. אם ילד עסוק בבובות מלוכלכות, שחוששות שיזרקו אותן מהבית, כפי שחשש מיכאל, הטיפול יעשה באמצעות הבובות במשחק. הבובות יקבלו אמפטיה, הקשבה, הדרכה ודרכן יוכל הילד להבין שהוא והן במקום מוגן בו יוכל לעבד את הקושי בהרטבה.

למי זה מתאים?

הטיפול היצירתי מתאים לילדים ולמבוגרים, שמתקשים לבטא את עצמם בשל קשיים פיזיים או נפשיים ולאלה שמיטיבים להתבטא, אך לא מצליחים לחולל את השינויים הפנימיים והחיצוניים אותם היו רוצים לעשות בחייהם.   רבקה בת 50, שקעה בדיכאון שהוביל לנסיון להתאבדות, לאחר שבנה היחיד עזב את הבית. במפגש הראשון בטיפול קבוצתי בחרה לצייר רקדנית טנגו בצבעים שקופים על חתיכת זכוכית. כשציירה הזכוכית נשברה וחשפה את תחושת חוסר הקרקע והשבריריות בחייה. בכל מפגש, ניסתה לצייר על חומרים קשים וכך לייצר קרקע תומכת. עם הזמן התחוור לה שעבודתה על רקדנית הטנגו היתה למטאפורה לכך שזנחה את מה שאהבה בחייה למען בנה ובלעדיו היא חסרת קרקע, חיות ומשמעות.  במשך המפגשים היא "אספה את השברים" והחלה לצייר על משטחי עץ רקדניות בצבעים בוהקים ובסוף המפגשים אמרה: "כמו שאני, רקדנית הטנגו התחילה לרקוד".

כלים טיפוליים

חומרים כמו צבעי גואש, עיפרון, אבן, עץ, פלסטלינה וחול, מהווים בטיפול אמצעים לחוות חוויות רגשיות שונות. לעיתים המטפל מכוון את המטופל לחומרים ולטכניקות המתאימות לנושאים שעולים, ולעיתים המטופל בוחר את החומרים. למיכאל היתה בעיית הרטבה ומסיבות שונות הוא "נתקע" בשלב התפתחותי שלא תאם לגילו. הפנייתו לטכניקות המאפשרות רגרסיה, בשילוב עם חומרים כמו חימר, עיסות נייר ומים אפשרו לו לחזור לאותו שלב המתאפיין בבדיקת גבולות ועצמאות לעומת תלות, לעבד אותם ולעבור לשלבים הבאים בחייו.

 משחק ויצירתיות

משחק ויצירתיות במפגשים מאפשרים לילד לבטא את מחשבותיו ולייצר אותן במציאות: חלומות, רצונות, פחדים, קונפליקטים, פנטזיות וקשיים הופכים לדמויות, חומרים ויצירות שאפשר להתבונן בהם או לדבר בשמן. יצירתיות ברוב המקרים נרכשת במהלך הילדות וקיימת בכל אדם.  ככל שמעודדים אותה היא תורמת להתפתחות הרגשית, לביטחון המחשבתי ומעודדת גמישות קוגניטיבית. כשילד כועס בטיפול שהבית שבנה לא יצא והורס אותו בתוקפנות, הוא עשוי לבטא תחושה של פירוק, הרס, כעס או חוסר שביעות רצון. באמצעות האמנות, והמשחק נגלה מה מיצג הבית ההרוס ומה מקורה של התוקפנות.  במקרה הזה הוריו של הילד בן התשע בדיוק נפרדו, התסכול בבניית הבית ביטא את שברון ליבו ותחושתו שאין הוא רואה כיצד יהיה לו אי פעם בית יציב. במשך המפגשים יכולת המשחק והיצירתיות שלו אפשרו לו לנסות חומרים שונים ובעזרתם דרכים חדשות לפתרון הקושי הרגשי.  יתכן שפירוק הבית העלה אצל הילד כעס, שאין לו מקום להביע מאחר והוריו בעצמם חווים את הפירוק המשפחתי ולכן יותר מבעבר עסוקים בעצמם. במפגשים באמנות הוא שבר את הבית שוב ושוב, הוציא את זעמו ותסכולו, עבר את שלבי האבל על המשפחה שלא תהיה שוב כפי שהיתה וכשהיה מוכן להתמודד עם המציאות החדשה בנה גשר המאחד בין שני הבתים.  התוקפנות במשך המפגשים פחתה עד שנאלמה.