הבנת ציורי ילדים על פי קתי א' מלקיודי (שלב 1)

בין 18 חודשים עד לגיל 3

תקופה בה נעשים הסימנים הראשונים על הנייר (או בכל מקום אחר בבית) הוא חופף לתקופה הסנסו-מוטורית בהתפתחות הקוגניטיבית (פייזה) ולהתחלת החשיבה הקדם אופרציונלית.  זוהי תקופה בה הילד חושב בצורה תנועתית, מתחיל לשפר את התאום בין עין יד, מתחיל לתפס, ללכת ולרוץ.  יש התפתחות הדרגתית של התנהגות מכוונת מטרה וילדים נהנים מחיקוי של אחרים בסביבתם.  לקראת סוף שלב זה מתחילה החשיבה הסמלית וילדים מתחילים למיין דברים על פי צורה, צבע וגודל. בין שנה לשנה וחצי הציורים ספונטניים והפעוט אינו יודע כיצד לשרבט.  השליטה בתנועות שיוצרות את השרבוט מועטת.  התוצאה מקרית ואיכות הקווים מגוון.  זוהי חוויה חושית, אימון בקואורדינציה והם נהנים מהציור גם מהחוויה תנועתית שהוא מספק להם.  ככל שמתפתחים הכישורים המוטורים של הילדים, הם מתחילים ליצור תנועות חוזרות בשרבוטיהם. בשלב זה אין שימוש מודע בקו ליצירת סימנים מייצגים או צורות סמליות ואין מודעות לשימוש בצבע מסוים.  בגיל 2-3 יתכן וישתמשו במרחב הנייר בדרכים שונות, מה שמצביע על זיהוי קצוות הנייר. הם ממקמים קווים וצורות במרחב.  בשלב זה עדיין יש טווח קשב וכישורים מוטורים מוגבלים ולא סביר שניתן יהיה להפיק נרטיב ביחס לתוצר האמנותי.

בבליוגרפיה:

מלקיודי, ק' (2004).  הבנת ציורי ילדים. קריית ביאליק, "אח" בע"מ

הרטבת לילה פורסם ב xnet

הכתבה פורסמה באקס נט ב18.05.2011

מיכאל בן ה-6 לקח שתי בובות, הושיב אותן על האסלה, צעק: "אתן מלוכלכות, עסוקות בפיפי שלכן. לכו מכאן!" וזרק את בית הבובות. זה היה בטיפול הראשון שלו, אליו הגיע בהמלצת הגננת. בגן הוא היה אלים ולא היו לו חברים. בבית, בכה בקלות ולעתים היה אלים. בנוסף, הוא סבל מהרטבת לילה.

מהי הרטבת לילה?

מדובר בתופעה הנובעת מחוסר יכולת לשלוט בהטלת שתן בזמן השינה או מאיבוד שתן לא רצוני בתקופה בה אמור הילד להגיע לשליטה מוחלטת בשלפוחית השתן. רוב הילדים נגמלים מהרטבת לילה בין הגילאים שנה וחצי לשנתיים וחצי, אך אצל מספר רב של ילדים, ההרטבה נמשכת שנים. כשמדובר בהרטבה אחרי גיל ארבע או על נסיגה לאחר גמילה, יש לבדוק ולשלול סיבה רפואית. במידה ונשללה סיבה רפואית, בתחילת טיפול רגשי, יש לבדוק אם ההרטבה קשורה לשינויים משמעותיים בסביבת הילד או בקיומם של אירועים מלחיצים או טראומתיים.

כללי עשה

  1. התייחסו לילדכם בכבוד! במקרים רבים, ההרטבה מביכה את הילד כפי שהיא מביכה מבוגרים.
  2. בדקו שהסיבה להרטבה אינה רפואית.
  3. אם ההרטבה מתמשכת, גם אם היא על רקע רפואי, יש לשים לב לשינויים לרעה בהתנהגות, בביטחון העצמי או ביחסים עם הסביבה ולפנות לטיפול רגשי תומך.
  4. קחו חלק פעיל בטיפול הרפואי והרגשי. בלעדיכם הטיפול לא יהיה יעיל.
  5. תמכו בילדיכם והיו סבלניים כלפיהם. עודדו אותם ואמרו שהרטבה היא חלק מתהליך הגדילה וזכרו שברוב המקרים היא תחלוף.

כללי אל תעשה

  1. אל תזלזלו בהשפעת ההרטבה על ביטחונו העצמי של ילדכם.
  2. כשילדכם מתעורר במיטה רטובה, אל תענישו אותו ואל תאמרו משפטים כמו: "אתה מתנהג כמו תינוק", "בגיל שלך, אתה לא מתבייש", "אתה עצלן" וכו'. ילדכם לא שולט בסוגריו ומשפטים כאלה רק מגבירים את תחושת חוסר הערך שלו.
  3. זכרו שאתם לא לבד. סביר להניח שמישהו מבני משפחתכם סובל או סבל מאותו הקושי. בשל הבושה לא נוטים לדבר על הנושא. יתרה מכך, יתכן מאוד שבבית ספרו של ילדיכם יש עוד ילדים שמתמודדים עם אותו הקושי.
  4. אל תתייחסו לבעיה בצורה מוגזמת. הפיכתה לנושא מרכזי בבית, תאריך את קיומה ותקשה על הגמילה.
  5. אל תתייאשו. על מנת שתכנית טיפולית – רפואית ונפשית יצליחו, יש צורך בהתמדה ואורך רוח.

עוד עצה אחת

קחו כיסא נוח וצפו בילדיכם משחקים. כשהם משחקים, מחליפים דמויות או נותנים תפקידים לצעצועיהם, הם מספרים דרכם על עולמם.  אם משהו נראה לכם חשוד, שאלו בעדינות את הדמות במשחק, לא את הילד, מה היא צריכה או מה קרה לה?

הסוד של מיכאל

כשמיכאל החל את הטיפול, הוריו לא ייחסו משמעות להרטבה, אולם עבורו היה זה נושא מרכזי וטעון ובמהלך הטיפול עסק בו במשך תקופה ארוכה ושיחק משחקי בובות שהתרחשו בשירותים. בעזרת הדמויות בשירותים חקר מיכאל את הסוד הגדול שהסתיר. מדוע זה קורה לו, האם זו אשמתו, האם הוא טיפש וחסר יכולות כפי שהרגיש, האם זו הסיבה שהוריו רוצים לעבור לארץ אחרת?

בכל מפגש נתן מיכאל למטפל תפקיד במשחק, באמצעותו היה מעלה המטפל צורות חשיבה או רגשות נוספים שאיתם ניתן להתבונן על מצבו. כך לדוגמא, הבובה שעשתה את צרכיה הביעה בעזרת המטפל את הבושה שהיא חשה, את הקושי לתפקד בגן בשל נדודי השינה שנבעו מפחד לעשות פיפי בלילה, את העצבנות שנבעה מחוסר שינה ואת תחושת הפחד שאולי בגלל הקושי שהיא יוצרת לא ירצו אותה.

ביטוי רגשותיה של הבובה, אותם ביטא המטפל, אפשרו למיכאל להבין את החוויה שלו. מיכאל לא הבין מדוע הוא עושה את צרכיו ולא ידע מה מלחיץ אותו. הוא התנהג באלימות, כיוון שלא היו לא אמצעים אחרים להתמודדות. כשמיכאל הפסיק להאשים את עצמו, הוא החל להתפנות לנושאים אחרים. על ידי ציור ובניה תיעל מיכאל את זעמו, השתמש באנרגיות שלו לצרכים חיוביים, למד להכיר את כישרונותיו הרבים ויצר להנאתו. ההרטבה והאלימות פסקו, בטחונו העצמי התעצם והוא התפנה ליצירת קשרים חיוביים עם בני גילו.

מתגרשים – פורסם ב xnet

הכתבה פורסמה באקסנט ב-12.5.2011

"זו כבר הפעם השנייה שיש לי את אותו החלום. חנוכה. אמא באה עם סופגניות לאבא. עברו כבר שנתיים מאז שהתגרשו וזו הפעם הראשונה שאנחנו חוגגים ביחד. אני זוכרת שעלינו במדרגות והם התחילו לצעוק, הסופגניות נפלו על הרצפה ואבא גירש את אמא מהבית. אני לא זוכרת יותר כלום. רק שאני וסהר עמדנו בחדר המדרגות ולא ידענו אל מי ללכת".

 בגיל 16, שמונה שנים אחרי הגירושים, לירן התחילה טיפול כשבטחונה העצמי נמוך מאוד והיא מתקשה לסמוך על אחרים. לפני הגירושים הוריה התווכחו מולה על כל דבר ותמיד היו צעקות. כשהתגרשו, האווירה בין ההורים נותרה מתוחה.

 עבור ילדים קטנים ובוגרים, גירושי ההורים והמעבר לחיים בבתים נפרדים, עשויים להיות חוויה קשה. בעוד ההורים עברו תהליך של פרידה לפני הגירושים, הילדים מתעוררים לפתע למציאות חדשה. כיצד עליהם להתנהג, האם הם עדיין אהובים? מציאת שלוותם המחודשת לא תמיד פשוטה ומהירה כל כך?

כללי עשה:

1. רק האמת: ספרו לילדיכם את האמת בנושא הגירושים, חסכו את הפרטים הלא נעימים והתאימו את הסיפור לגילאי הילדים.

2. הגנים נשארים איתכם: עזבתם את בן הזוג, אבל לא את התכונות שלו שהועברו לילדיכם המשותפים. זכרו שהילדים זקוקים לשימור הדימוי החיובי של שניכם. לכן, התמקדו בצדדים החיוביים של גרושכם. דברים שליליים שנאמרים על ההורה השני פוגעים בילדיכם, מעליבים את היקר לו ואת התכונות התורשתיות שהוא קיבל ממנו.

3. ביטחון: הראו את אהבתכם במעשים ולא רק במילים. ילדים חוששים לפעמים שאם אבא עזב את הבית, זה בגלל שהוא לא באמת אוהב אותם. על כן אמרו להם שאתם אוהבים אותם, אבל עשו גם מעשים שיתנו להם את תחושת הביטחון שכך הדבר.

4. לו"ז מסודר: יש להבהיר לילדים מתי בדיוק יתראו עם כל הורה. אם הילדים מביעים התנגדות, צריך לברר מה המניע. בגיל צעיר יתכן שהם לא אוהבים את האוכל. בגיל ההתבגרות יתכן שיש להם מסיבות ואירועים ובמקרה זה צריך להיות גמישים. במידה ולא נמצאה סיבת ההתנגדות, יתכן ששיחה עם גורם נטרלי תאפשר להם את העלאת הקשיים.

5. רגשות אשמה: ילדים מרגישים לפעמים שהוריהם נפרדו בגללם, כיוון שלא התנהגו יפה או שהמריבות סבו סביב ענייני החינוך שלהם. לכן, חשוב להסביר לילדים שההורים לא נפרדו בגללם ושהם גם לא יחזרו לחיות ביחד בגללם.

כללי אל תעשה:

1. תנו להם זמן: אל תפריזו בהערכת כושר ההסתגלות של ילדיכם. תנו להם זמן לעכל את החדש ואל תעמיסו עליהם התמודדויות נוספות.  אתם אלה שהחלטתם להתגרש והילדים לא עברו את התהליך שעברתם.

 2. צמצמו מתחים: אל תחשפו את ילדיכם לקונפליקטים ביניכם. ילדים חשים מתח גם אם אינם מראים זאת. הם אמנם לא תמיד יודעים מה הם חשים, אך הם מגיבים למתח באופנים שונים: התפרצויות זעם, בכי, נשיכות, קושי בקשב וריכוז.

3. ילדים הם ילדים: אל תתייחסו אל הילדים כאילו היו מבוגרים. הם לא מבינים את התכנים כפי שאתם מבינים אותם כמבוגרים.

4. המריבות הן שלכם: שדרו לילדיכם שהקשר איתם חשוב לכם ואל תשתמשו בהם כמניפולציה נגד ההורה השני. אל תאמרו דברים כמו: "אבא שלך תמיד לא שם שצריך אותו" או "היא תמיד עושה סיפור".

5. לאט לאט: אל תהפכו את ילדיכם לעצמאיים בין לילה. נכון, המציאות השתנתה, אבל ילדים צריכים מישהו שידריך אותם ויגדל אותם. אם אין ברירה לוו אותם בתהליך השינוי בהדרגתיות.

ועוד עצה אחת

חשבו על חמש תכונות חיוביות של הגרוש שלכם, כתבו אותן ונסו להיזכר ברגעים טובים שהיו לכם יחד. כעת, נסו להתמקד בהם בקשר החדש. גם אם הקשר ביניכם טוב, הדגשת הטוב תייצר אווירה נעימה יותר סביב המפגשים וסביב שיחות על ההורה האחר ותקל על המעברים של הילדים מבית לבית.

ומה עם לירן?

לירן החלה את הטיפול כשבטחונה העצמי נמוך מאוד והתקשתה לסמוך על אחרים. בטיפול באמנות לירן בנתה ופיסלה בתים והרסה אותם בכל פעם מסיבה אחרת. בטיפול מיעטה לדבר והפיסול היווה עבורה דרך לעבוד על הקושי בו היתה שרויה ובאמצעותו למצוא דרכים לפתרונו. במפגשים בחנה לירן שוב ושוב, באמצעות יצירותיה, את שברון ליבה וביתה. במשך המפגשים לירן עברה שלבים של אבל על המשפחה שלא תחזור להיות כפי שהיתה. יצירותיה אפשרו לה להראות לעצמה באופן מוחשי כיצד התנפץ ביתה.

 היצירה במקום מוגן וניטרלי איפשרה לה לעבד את הכאב ונתנה לה בטחון וכשחשה שהיא יכולה, החלה לנסות לאחות את השברים בניסיון לבנות משהו חדש ויציב. כתוצאה מכך חל שיפור ביכולתה של לירן לסמוך וליצור קשר. ביטחונה העצמי השתפר והזעם שהופנה כלפי עצמה הועבר ברובו לאמנות. הדרכת הורים אינטנסיבית עזרה להוריה לעקור מהשורש את התוקפנות שהופנתה כלפיה וכלפי אחיה וחייהם של כולם הפכו שקטים יותר.

איך תתמודדו עם אוטיזם פורסם ב xnet

 רועי אובחן עם הפרעה התפתחותית בלתי משויכת, אבחנה הניתנת כאשר יש תופעות המזוהות עם אוטיזם, אבל לא מתקיימים כל התנאים הדרושים לאבחנה של אוטיזם "קלאסי".

 מהו אוטיזם?

הקשת האוטיסטית כוללת מכלול של חסכים המתבטאים באופני תקשורת, התנהגות ותפיסות חברתיות. היא מאגדת בתוכה את ההגדרות: אוטיזם, תסמונת רט, אספרגר, PDD והפרעה התפתחותית בלתי משויכת. מאחר והתסמינים של לקויות הספקטרום האוטיסטי כל כך מגוונים, יש צורך באבחנה שתיעשה על ידי צוות רב-מקצועי בעל ידע נרחב על לקויות הספקטרום.

 על מנת להגיע לאבחון מתייחסים להיסטוריה הרפואית, ההתפתחותית וההתנהגותית ולקריטריונים המוגדרים במגדיר הפסיכיאטריה, ה- DSM. כיום לא נמצא טיפול ש"מרפא אוטיזם". הטיפולים השונים מורכבים מטכניקות משולבות המותאמות למטופל ומטרתן לשפר את איכות תחומי החיים השונים.

xnet –  לקריאת הכתבה ב

סעיד קשוע "אל תירה בי אני יכול להיות מצחיק פורסם בפסיכולוגיה עברית"

סקירת המפגש "הומור בעת מלחמה", שנערך בתל-אביב ב-27.2.2011 במסגרת סדרת ההרצאות "חסד ההתמרה במעשה הטיפול ובמלאכת החיים" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.

לקריאת המאמר באתר פסיכולוגיה עברית

ביום ההרצאה חלפתי על פני הפגנה של "תנו לחיות לחיות". איש מחופש לתרנגולת הסתובב בין המפגינים ופוסטרים גדולים של תרנגולות כלואות בכלובים התנוססו בשדרה. אישה עצרה אותי ושאלה: "מה זה?", השבתי: "הם רוצים שיהיה לתרנגולות יותר טוב." האישה פרצה בצחוק ותרגמה לבן זוגה, בערבית. בן זוגה אף הוא פרץ בצחוק מתגלגל ושאל: "אז איפה יגורו?". הסברתי, אך נראה היה שהנושא משעשע בעיניהם ומיד שאלו: "ומה עם האנשים?", עמדתי לענות אך צחוקם המתגלגל היה מדבק ופרצתי אף אני בצחוק. שלושתנו עמדנו באמצע הרחוב וצחקנו. החיבור היה מיידי והתחלנו לדבר. הם סיפרו שהם פליטים, ובנימה מתנצלת הוסיפו שהם גם מוסלמים. לא הבנתי מדוע מוסלמיותם רלוונטית. הם הוסיפו ואמרו שהגיעו לישראל לפני כמה חודשים, שהם גרים ברחוב, ללא אישורי עבודה ושלא ראו את ילדיהם מאז שהגיעו לכאן. מצאתי את עצמי חסרת מילים. כשהבנתי את הצחוק שלהם על מגורם של התרנגולות התביישתי. ההומור מוסס את הגדרות הזהות, ולרגע אפשר לכולנו להרגיש כתרנגולות כלואות בעולם הגדול. הומור זה הפך להישרדותם האמיתית של שני האנשים, שעוררו בי אמפתיה וגרמו לי להתקשר לכל גורם אפשרי בניסיון לעזור להם.

בכתבה זו אביא את התרשמותי מהמפגש של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות בו הרצה הסופר, העיתונאי והתסריטאי סייד קשוע על "הומור בעת מלחמה". היה זה מפגש שלישי מתוך סדרת "מפגשים בצוותא" המוקדשים לנושא ההתמרות, כפי שנוסחו על-ידי קוהוט במאמרו משנת 1966, "צורות והתמרות של נרקיסיזם". במאמר מתאר קוהוט את ההתמרה כחריגה מהמבנה האישי של העצמי, כך שבנוסף להתמקדות בצרכים האישיים של הפרט, מתפתחת אצלו יכולת להיפתח אל האחר ואל הסביבה, ולחוות את העצמי כחלק מעולם רחב יותר. באופן זה נחלץ העצמי מתביעותיו הגרנדיוזיות הקשורות לצרכיו האישיים, ופונה לאידיאליוּת, לקיום שהוא מעבר להגדרות מבניות, כפי שמתגלם בביטוי Trans-formation , דהיינו, "מעֵבר לצורה". "המצב ההתמרתי" מאפשר קיום של חמלה, התבוננות אמפתית ומשוּקעוּת בזולת. קוהוט טבע חמישה מצבי עצמי של התמרה, הנחשבים על ידיו "כרווָחים של האני וכהישגים של האישיות": יצירתיות, אמפתיה, קבלת חלופיות החיים, חכמה, והומור.

ההרצאה החלה בפתיח קצר של המנחה איריס גבריאלי-רחבי על "התמרת ההומור". לפי קוהוט, אדם זקוק לניצוץ של הומור כהגנה מפני הטירוף, וכאמצעי להתייצבות מול המוות – התייצבות המהולה בעצב ובמלנכוליה של מי שמקבל את מגבלות חייו. ההומור אליבא דקוהוט יכול להרחיב את הנפש והרוח, ולהביא לשלווה. המפגש עם סייד קשוע – כאמור – עסק בהתמרת ההומור.

במבוכה קלה קיבל קשוע את הבמה להרצאה חופשית, ללא שאלות מנחות, עד סוף המפגש. בהרצאתו סיפר על התפתחות ההומור בחייו ועל תחושותיו לגבי הכתיבה ההומוריסטית ולגבי כתיבת הפרוזה. כבר במשפטים הראשונים להרצאתו הורגש שהוא חש בעין הבוחנת של הצופים, אותם כינה: "שבט פסיכולוגיית העצמי". הוא התייחס בהומור לפרשנויות האפשריות שיינתנו לדבריו ואף התבדח ואמר שאם לא יהיה טוב בהרצאה הוא יתנקם בנו בטורו השבועי.

קשוע אמר בתחילת ההרצאה: "אני אדבר על עצמי ואני מקווה שזה יתאים לקוהוט בדרך זו או אחרת"; אולם בעוד קוהוט רואה בהומור אמצעי להתמוססות הגדרות הזהות וטרנספורמציה לאזורי תודעה נעלים יותר, נראה היה שעבור קשוע, דווקא כתיבה של פרוזה היא המאפשרת לו לתחושתו להיכנס למצב תודעה גבוה יותר, טרנספורמטיבי – יותר מאשר הכתיבה לטור ההומוריסט או לסדרת הטלוויזיה הקומית. הלחץ לספק תכנים לטור או להגיע לרייטינג גבוה בטלוויזיה, סיפר, משפיעים על תודעתו, בעוד כתיבת הפרוזה היא מסע ארוך שבו הוא מרגיש יותר מחובר לעצמו. הוא הסביר שבכתיבה הזאת הוא בונה עולמות, ולכן רמת הדיוק שלו חייבת להיות גדולה יותר, דבר שמוביל אותו להיכנס לתודעה אחרת. נראה שבניסיונותיו של קשוע להכיר ולכתוב את גיבורי ספריו הוא מתייחס להתמרה נוספת של קוהוט – האמפתיה: היות זולתעצמי אמפתי תוך ביטול גבולות הנפרדות האישית.

קשוע סיפר על תפקיד ההומור עבורו כערבי במדינה המוגדרת כמדינה יהודית והכותב בעברית. בין השאר סיפר שבגיל 15 עבר ללמוד בפנימייה שכל הילדים בה היו יהודים; המעבר היה קשה: המקום היה זר לחלוטין מבחינת שפה ותרבות, וההומור היה דרכו להתמודד עם המצב. על כתיבת הטור קשוע סיפר שיהודים חושדים לעתים שההומור בטור הוא רק מסווה, ושהעמדה הפוליטית אשר הוא מביע בכתיבתו היא למעשה סוס טרויאני שמטרתו להפיל את האויב. לתחושתו, כמה מהקוראים היהודים מחכים שימעד ושתתגלה ה"אמת" בנוגע לתחושותיו כלפי היהודים. "נראה שהיהודים מתייחסים להומור שלי כאילו הוא מסיכה", אמר קשוע. ספרו הראשון, עם זאת, חטף ביקורות קשות דווקא מקוראים ערבים מעיר הולדתו טירה, משום שצחק בו על נושאים שאסור היה לצחוק עליהם – ועוד בשפה של "האויב".

קשוע מספר שמשני הצדדים מאשימים אותו בכך שיש לו הומור ישראלי, אך הוא לא מבין מדוע; לדעתו זהו הומור של מיעוטים, הומור של התגוננות: "אל תירה בי, אני יכול להיות מצחיק." הוא תוהה כמה זה עוזר להתגונן דרך הומור: "אולי זה יהפוך את הטרנספר ליותר נח?". קשוע פסימי לגבי יכולתו של ההומור לעזור לפתור בעיות. בזמן מלחמה ואירועים אלימים אחרים, לדבריו, הוא מתקשה לעסוק בהומור, מפני שהוא חש שהומור לא מתאים ברגעים כאלה. העיסוק בהומור בהקשר של מלחמה הביאה להתפוגגותו המהירה של ההומור, והשאירה את הקהל עם מועקתה של המציאות המזרח תיכונית העגומה. נדמה היה שתחושת העצבות וחוסר האונים גברה על יכולת ההומור להתמרה. בשלב השאלות והתגובות מהקהל, נראה היה שרבים רצו לנחם את קשוע על אוזלת היד שהוא חש לנוכח ההבנה שכתיבתו לא תביא לפתרון המצב. ובכל זאת, קשוע סיפר שבאמצעות ההומור הוא מצליח לעתים להעלות תכנים ביקורתיים שקשה לקהל לשאת כשהם מובעים באופן אחר.

לקראת סוף ההרצאה התוודה קשוע שהוא גר בין יהודים ולא מרגיש בטוח בלילות, ושגם במגזר הערבי הוא אינו מקובל, בשל כתיבתו בעברית ועל נושאים לא מקובלים בחברה הערבית. אולם בהרצאה נראה שלמרות הקושי האישי והספקות בדרכו, קשוע חי את חייו ביצירתיות, אמפתיה, אומץ לב והומור רב שמרחיבים את השיח, כשהוא ממשיך לכתוב בניואנסים אנושיים. תוכניתו "עבודה ערבית", שמביעה ביקורת וגם חמלה כלפי שני הצדדים, מגיעה לסלונם של ערבים ויהודים כאחד. קשוע ציין שהביקורת וחוסר ההבנה של החברה הערבית לכתיבתו הובילו אותו למצב של חשש לחייו, אך לאחרונה מזמינים אותו לרדיו ולהרצאות בערבית, ונראה לו שיש תזוזה חיובית לקראת הבנה של עמדתו וקבלה של כתיבתו. נראה אם כן שבזכות אומץ הלב והאמפתיה קשוע בכל זאת מצליח לפתוח דלתות לשיח תרבותי אחר.

תחושתי במפגש עם קשוע דמתה לתחושה במפגש עם הזוג בהפגנה של "תנו לחיות לחיות", אך הפעם לא הייתי לבדי. ניכר היה שהקהל חש מועקה דומה וניסה לעזור, לעודד, להחמיא ולפאר עד שקשוע אמר: "די, תמשיכו!". "אם כל אחד יהיה נרקסיסט ויהיה עסוק רק בענייניו", טען, "העולם יהיה טוב יותר", והוסיף שתחושת הגדלות מסבירה לו את מעשיו של קדאפי בלוב. בנימה זו שב ההומור לחדר ואיתו התקווה.

מקורות

קוהוט, ה. (2007 [1966]). צורות והתמרות של נרקיסיזם ב: פסיכולוגיית-העצמי וחקר רוח אדם. ישראל: תולעת ספרים, האיגוד לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, עמ' 123-149.

טיפול באמנות והקשת האוטיסטית

טיפול באמנות והקשת האוטיסטית ASD

כמטפלת באומנות אני מאמינה שיצירתיות היא כוח מניע בחיים.  ככל שאנו יצירתיים, היצירתיות מניעה אותנו וככל שהיא קיימת בחיינו היא ממלאת אותם.  כל אדם יצירתי באופן זה או אחר.  יש שאוהבים לצייר, אחרים לנגן, לשחק עם בובות, להשתעשע במתמטיקה, לשחק בשח או כדורסל.  הקשת האוטיסטית כוללת ספקטרום של אופני התנהגות, תקשורת וסגנון חשיבתי וחברתי. להורה התמודדות עם ילד בעל אופני תקשורת לא מוכרים מצריך כלים ומקורות כוח שבמקרים רבים אינם ברורים מאליהם וצריכים לפתחם.  באמנות יוצרים ומתקשרים גם ללא מילים, בגוף, בצליל, בצבע ובחומר.  בשפה חדשה שמתגבשת בין שני אנשים תוך כדי הטיפול.  

קולות מתוך הקהילה

דונה וויליאמס סופרת ואמנית אוטיסטית בתפקוד גבוה שספריה תורגמו לשפות רבות, מתארת בספרה "אף אחד בשום מקום"  את החוויה המנותקת, את חוסר האונים שבו היתה שרויה בשל חוסר הידיעה של מה האחרים מצפים ממנה.  היא מתארת כיצד קולות האנשים מבחוץ הטרידו אותה וכיצד היתה נאלצת לענות על מנת "להיפטר" מהם ומהצורך לצאת מעולמה.

""מה את חושבת שאת עושה?" הגיח פתאום הקול ומאחר וידעתי שאני חייבת לענות על מנת להיפטר מהקול הטורדני, הייתי מתפשרת ועונה: "מה את חושבת שאת עושה" …"אל תחזרי על כל דבר שאני אומרת" זעק הקול. מרגישה שעלי לענות, הייתי אומרת: "אל תחזרי על כל דבר שאני אומרת" –  סתירה – לא היה לי מושג למה מצפים ממני"."

כשמדובר באוטיזם כדאי לבדוק איך אנשי הקהילה רואים את הדברים ולמה הם זקוקים מאיתנו. 

ג'ים סינקלייר, פעיל זכויות אוטיסטי וממרכזיה של הרשת האוטיסטית הבינלאומית, פרסם בשנת 1993 את המאמר "אל תתאבלו עלינו". סינקלייר מבין את קשייהם של הורים לילדים אוטיסטים ובמקביל מבקש מהם לא להתאבל עליהם אלא לראות את מי שהם, להבין אותם, לתרגם עבורם את העולם ולתמוך בהם. 

הוא כותב: "אתם לא איבדתם ילד לאוטיזם"…"אל תתאבלו עלינו"…"הבט בילד האוטיסטי שלך שוב ואמור לעצמך: "זה איננו הילד שצפיתי לו ושנערכתי לו.  זהו ילד חוצן אשר נחת בחיי במקרה.  אני לא יודע מי הילד הזה או מה הוא יהיה בעתיד.  אבל אני יודע שזהו ילד, נטוש בעולם זר, בלי הורים מסוגו לדאוג לו.  הוא צריך משהו שידאג לו, שילמד אותו, שיתרגם עבורו ושיתמוך בו".

 התבוננות בפרטים הקטנים

ישנם קריטריונים לאבחון ילד על הקשת האוטיסטית.  האבחון חשוב ובטיפול נתייחס אליו אולם כל ילד יראה לנו בדרכו למה הוא זקוק. בטיפול באמנות, כמו בהורות אנו מסתכלים על הילד, קשובים לצרכיו ומתאימים את צפיותינו לתפיסותיו וליכולותיו ובמקביל מנסים גם ללמד אותו, לתווך את העולם עבורו ולאתגר אותו. 

הפרעת קשב וטיפול תרופתי?

אתחיל בכך שאני מטפלת באמנות ובנושא תרופות אני רק מדווחת מהשטח ואין בפוסט זה כהמלצה לכיוון כלשהו. ישנו דיון נוקב בנושא הטיפול התרופתי ודעות ההורים, המורים, המטפלים והרופאים נעות בין אנטי מוחלט לכך שהוא הכרחי ביותר וכהורה קשה להחליט באיזו שיטה לבחור. מה שבטוח הוא שאם ילד אובחן או שנראה שהוא רגיש לסביבתו ודעתו מוסחת לפני הדיון התרופתי צריך לשנות הרגלי חיים שיכולים לעזור בשיפור איכות חייו וחייה של המשפחה כולה. סידור הבית באופן שאינו מסיח את הדעת, כיבוי טלוויזיה על מנת לאפשר זמן ריכוז, למידת דרכים להתמודד עם הצרכים המיוחדים של התופעה והשקעת זמן עם הילד בפעילות שהוא טוב בה הנותנת דגש על בניית בטחונו העצמי עשויים לעזור. כמו כן, בבחירת בית הספר יש לתת את תשומת הלב לאווירה בתוכו (אקוסטיקה/חלל/גישת צוות בית הספר), לבדוק אילו דגשים לימודיים מתאימים לתחומי העניין של הילד כמו טבע, אומנות ומדעים על מנת להקל עליו את המפגש עם בית הספר.  במידה ואין אפשרות לבחור את בית הספר ניתן לגייס תמיכה בבית הספר ממורת עזר (מתי"א), יועצת ומהמטפלים השונים בתוך המערכת. לעיתים "מבצע הקשב הכולל" עוזר לילד ואין צורך בטיפול התרופתי. במצבים אחרים ה"מבצע" טובעני מידי ולהורים אין זמן או יכולת לעמוד בו או שהילד במצוקה גדולה והשינויים בחיים אינם מספיקים להקל עליו. במקרים אלה במידה והוחלט על טיפול תרופתי ישנן מספר תרופות שממתנות את ההיפראקטיביות והאימפולסיביות ועוזרות לילד/מבוגר להתרכז בפעילותו בבית הספר/עבודה. משך ההשפעה נקבע לפי סוג התרופה ולפי מנגנון השחרור שלה. התאמת סוג התרופה נעשית לפי משך ההשפעה הדרוש למטופל ולפי קצב חילוף החומרים האישי שלו. חשוב להדגיש שהטיפול אינו בהפרעה עצמה אלא בתסמינים שלה. הטיפול נועד להקל על הלוקה בה ללמוד, לעבוד ולשמור על קשרים חברתיים. אם הוחלט על תרופות ואם לאוו הפתרונות הטיפוליים במצב הם חלקיים ויש צורך לקבץ פתרונות שונים, כלומר תמיכה לימודית, עזרה רגשית, חוגים מעצימים (כמו ספורט להיפראקטיבים שאוהבים ספורט) כדי לשפר את איכות החיים והתפקוד של המתמודד.

 לידע כללי, התרופות הנפוצות הן ריטלין וקונצרטה.

 ריטלין: ממשפחת האמפטמין. תופעות שכיחות בתחילת הטיפול: ירידה בתאבון ונדודי שינה. משך ההשפעה: 4-8 שעות.

ריטלין "רגיל" בעל השפעה של עד 4 שעות: כדורים במינון של 10 מ"ג, מהם נרשמים מינונים של 5 מ"ג ועד 20 מ"ג למנה, בהתאם לגיל ולמשקל הגוף.

ריטלין לשחרור מושהה (Ritalin SR) בעל השפעה של עד 8 שעות: גלולות של 20 מ"ג, בתוספת חומרים בלתי פעילים, שמטרתם לבקר על שחרור החומר הפעיל.

(Ritalin LA) ריטלין לשחרור ארוך טווח

קונצרטה: משך ההשפעה: עד 12 שעות. שמה המסחרי לסוג  חדש של מתילפנידאט המשתחרר מהתרופה בשחרור מושהה. נהוג לקחת אותה בבוקר כדי שלא תפריע להירדם בלילה. מינון התרופה בדם מיד לאחר נטילתה הוא נמוך, והוא עולה בהדרגה עד שמגיע לשיא כעבור 8 שעות. קיימות טבליות קונצרטה בארבעה מינונים – 18 ,36,27 ו-54 מ"ג חומר פעיל.